יצאנו לנשום – גדלי וקטני חוגגות שבוע

0 622

אז מכיוון שיש לי משפחה מפנקת, עם השחרור מהאשפוז עלינו למלונית כך שבכל רגע פנוי ירדנו לפגייה לבקר את הבנות. אסף נסע שלוש פעמים ביום להוציא את לולי לטיול (לולי=שאולי= הכלב המדהים שלנו, האח הגדול של הבנות שללא ספק עבר גם הוא שבוע קשה) ואני? אני לא הוצאתי את האף מהבניין כבר שבוע ולא היה לי שום בעיה עם זה. החזרה הביתה, 10 דק’ נסיעה מתל השומר, היתה נראית לי הזויה. איך נשב בבית כשהבנות בפגיה? ניסינו לדמיין את החיים החדשים שלנו.

לאסף היתה חתונה השבוע שטכנית – לא הייתה לו בעיה ללכת אליה. אבל הוא פשוט לא היה מסוגל ללכת לשתות ולבלות עם חברים כשאני והבנות שם. אבל בעוד כמה ימים, אמרתי לו, כשנחזור הביתה, הרי נצא עם חברים, נשב במסעדה… אנחנו מאד מאד אוהבים לצאת ולבלות וכנראה שבקרוב נהיה בסיטואציה כזאת… וביום ראשון אסף חוזר לעבודה, ויבוא איתי לבנות אחה”צ ושוב בערב, כשבבקרים אני אגיע אליהן לבדי… השגרה שאליה אנו עומדים להיכנס נראית לנו מוזרה וקשה לנו לדמיין אותה.

ביום חמישי אנחנו נוסעים הביתה. היה בוקר שמח בפגייה, הבנות אוכלות מעולה והצילום חזה של קטני יצא מושלם. אין מאושרים מאיתנו. עד לפני יומיים היא הייתה מונשמת, כשבצילום חזה שלה שהראה לנו ד”ר גלובוס רואים ריאה מכווצת… והבוקר, ריאה פתוחה ונקייה, הוציאו לה את הצינור הנורא שסייע לה בחמצן ופצע לה את האף והלוחמת הזאת נושמת לבד… האחות אמרה לי שלא יצא לה לראות שבוע 24 שנושמת לבד בשבוע הראשון.

אנחנו גאים בה כאילו קיבלה דוקטורט.

בפיזיקה גרעינית.

נוסף על כך הייתה לנו שיחה מעולה עם ד”ר אייזן המדהימה, שנותנת לנו המון מידע שמעצים אותנו ונותן לנו כוח ולקינוח שיחה מרתקת עם ד”ר מורג על כך שבקרוב נחזיק את הבנות שלנו ועל כמה שזה חשוב להתפתחות שלהן… 13.30 בצהרים. סידרנו אוכל במזרקים לבנות, עשינו צ’ק אאוט במלונית, כל התיקים באוטו… אז מה? נלך הביתה?

הבית כמו קפא בשבוע שלא הייתי פה. הכלים מחמישי שעבר יושבים בכיור. הסלון מלא בבלונים שניפחתי לכבוד היומולדת של אסף. ליד המיטה זרוקה השמלת הריון החדשה שלבשתי בחמישי שעבר בערב. כשחזרנו מהמסעדה והבנתי שאני בצירים פשטתי אותה והחלפתי לבגדים נוחים לפני שיצאנו לבית חולים. השמלה נשארה באותו המקום, החיים שלי, התהפכו.

אנחנו מחליטים לצאת לטיול התאווררות עם לולי. מגיע לו לקטן שלנו. האמת היא שעכשיו, הוא כבר לא כל כך קטן. תמיד קראנו לו קטני אבל השם הזה תפוס כרגע על ידי יצור במשקל 650 גר’. שאולי מפנה אחר כבוד את הכינוי הישן וזוכה בכינוי החדש – ענקי. אנחנו יורדים איתו בשתיקה ברחוב גנסין, אותו מסלול שעשינו מאות פעמים. בפעם האלף השבוע מצליח אסף להגיד את מה שעובר לי בראש: “איך ברגע אחד החיים שלנו השתנו”… אני מתחילה לבכות. אסף מחבק אותי ושואל למה אני עצובה הרי היו היום חדשות טובות ואני מסבירה לו שזה ההורמונים של אחרי הלידה, אין לי הסבר לזה ושלא יתרגש… אני פשוט מתחילה להבין, שלהכל יש משמעות נוספת עכשיו.

יושבים בבית, כמו לפני שבוע, בוהים בטלויזיה. אני כאן, בבית, 10 דק מהן. נעים לי בכורסה, לולי מלקק לי את היד ונותן אהבה. מישהי אחרת מטפלת בהן. תכף מתחיל סרט טוב. מעניין אם הגדולה עיכלה את האוכל. אני קצת רעבה אולי אחמם לי צהרים? מקווה שהפצע באף של הקטנה מגליד. העיניים נעצמות לי לשנ”צ מפנק… אסף רואה משחק והטלויזיה קצת מפריעה לי לישון… מעניין אם הן מצליחות לישון עם כל המוניטורים המצפצפים מסביב…

בשלושה חודשים הקרובים אנחנו הולכים לחיות חיים חצויים, כפולי משמעות. כי כל עוד אנחנו לא בפגייה, אנחנו חיים כרגיל – יוצאים, מבלים, שותים קפה, יושבים אצל חברים, הולכים לסרט…והן שם. אנחנו הורים טריים נטולי תינוקות. במטבח סידרתי עמדה שלמה לטיהור בקבוקים לשאיבה וזה הסימן היחיד בבית שלי לזה שאני אמא לשתי בנות. אין עריסה, אין שידת החתלה, אין טיטולים, אין מוצצים. רק קערה עם מים בריח של כלור, לידה סטריליזטור, ולידם קופסה עם שקיות הקפאת חלב וטוש לכתוב תאריך על כל החלב שאני שואבת לפני שהוא נכנס למקפיא.

בשש לקחנו את עצמנו חזרה לבית חולים. הכל בסדר, יציב, אין שינוי מהצהרים. בשעה הזאת לפני שבוע התארגנו לצאת למסעדה ליומולדת של אסף ולא ידענו שנחזור מהמסעדה עם צירים. אסף מציע רעיון גאוני. כל עוד הבנות מאושפזות, כל חמישי בערב נצא לחגוג עוד שבוע עם הבנות. אנחנו שמים פעמינו לגוצ’ה בדיזינגוף וכרגיל מחכים חצי שעה בתור כדי להכנס לשבת על הבר. עוד לפני האוכל אני מזמינה כוס בושמילס  – הראשונה שלי מאז החתונה שלנו לפני חצי שנה (שבוע אחרי החתונה גיליתי שאני בהריון וחסל סדר ויסקי). המלצרית, ילדונת יפיפיה בת 21 מחייכת אליי כשאני מחזיקה את התפריט ואז היא מבחינה בצמידים על היד שלי.  ”יא מה זה הצמידים האלה?” היא שואלת בתמימות.

אני קופאת, מסתכלת על אסף, מתחילה לגמגם. אין סיכוי שאני מסבירה עכשיו למלצרית את מצבנו. אני מתעשתת ומחייכת אליה: “ילדתי לפני שבוע ועוד לא הורדתי את הצמידים מבית החולים.”

“מזל טוב!” המקסימה קוראת בשמחה, “לא רואים עלייך בכלל!” (יתרון בולט בלהיות בהריון רק 25 שבועות – לא מספיקים לעלות המון במשקל) “תודה” אני מחייכת. כשהיא הולכת אנחנו משיקים את כוסות המשקה שלנו ואומרים לחיים.

לחיי הבנות.

You might also like More from author

Leave A Reply

Your email address will not be published.