בלי דרמה.

0 737

1.3.14.  השעה 2.00 לפנות בוקר. חדר התאוששות אחרי ניתוח בתל השומר. אני פותחת את העיניים ומזהה את החדר, זו כבר הפעם השנייה שלי כאן היום. אבל אין צורך להכין את הגלידה לפעם השלישית, כי בלי להיות יותר מדי דרמטית, אפשר להכריז ש 24 השעות הגורליות בחיי הסתיימו. התוצאה: 2 לי 0 לרחם שלי. שתי הבנות הזעירות שלי בחוץ, 650 גרם ו720 גרם, חיות, מונשמות בטיפול נמרץ בפגייה. הרחם שלי הפסיד במערכה ולאחר 25 שבועות פחות יום סיים את ההריון בתחילת חודש שישי.

ועכשיו אפשר לבכות. בפעם הראשונה מאז שהגענו לבית החולים, יממה קודם לכן, אני מתפרקת. אין סביבי אף אחד, האחיות עסוקות בחולים אחרים ולא רואות עדיין שהתעוררתי,  אסף שלי מותש, ישן על הרצפה מחוץ לחדר ההתאוששות מחכה שיקראו לו כשאתעורר. ההורים והמשפחה נשלחו הביתה כשנכנסתי לחדר ניתוח אחרי הלידה (לנקות את הרחם כיון שהשליה שלי לא עמדה בעומס ונקרעה בלידה), מותשים גם הם עם הוראה לחזור רק בבוקר. אין אף אחד שיילחץ מזה שאני בוכה, שיביט עליי בכאב ובעיניים דומעות, שיגרום לי להרגיש חלשה, שיחפש מילים מנחמות. אני לא צריכה את כל זה, ולכן הייתי כל כך שקולה והגיונית עד עכשיו. אבל עכשיו, כשאני לבד, מעכלת שעכשיו מתחיל המסע הגדול שלנו למאבק על חיי הבנות, עכשיו אפשר לבכות. ומי יודע איזו משפחה תהיה לי בסוף המסע – זוג +2? זוג+1? זוג? זוג עם ילדה פגועה? כל האופציות פתוחות. אני מכסה את הפנים בידיים, שלא יראו, הפנים מתעוותות בכאב והדמעות שוטפות את הפנים. עכשיו אפשר להתפרק. מחר יום חדש, ויחד עם אסף שלי, אין סיכוי שלא נעבור את המסע הזה בשלום.

You might also like More from author

Leave A Reply

Your email address will not be published.