לסיים את היום עם הילדים באוירה טובה ועל הדרך לחזק נפרדות – טקס המילה הטובה

6 4,394

ביוני שנה שעברה, אחרי יותר משנה שהן היו באותו גן, התקשרו אלי בוקר אחד להגיד לי שירדן חולה. הייתי אז בחופשת לידה עם ינאי כך שהייתי בבית ותוך רבע שעה הייתי בגן. הן עשו בדיוק בריכה בחוץ, כל הילדים ישבו בחצר בחיתולי הים הכחולים ושיחקו. דפקתי בדלת וחיכיתי שיביאו לי את ירדן כדי שארבל לא תראה אותי ותתבאס שהיא לא באה איתנו הביתה. הסייעת הופיעה בכניסה עם הילדה החצי ערומה והושיטה לי אותה. הסתכלתי ואמרתי לה – זו ארבל. אויש סליחה היא אמרה ונעלמה אל תוך הגן. נשמתי עמוק. בינתיים הגננת באה, דיברה איתי קצת ואחרי חמש דקות הסייעת חזרה והושיטה לי את הילדה. את אותה אחת. שוב ארבל. רק בפעם השלישית קיבלתי את ירדן. בפעם הראשונה היא נכנסה איתה חזרה, הניחה אותה רגע והתעסקה עם ילד אחר וכשחזרה אליי שוב לקחה את ארבל במקום את ירדן. התוצאה היתה כמובן שארבל בכתה מאד כי היא לא הבינה למה אני שם באמצע היום, פעמיים מביאים אותה אליי ולוקחים אותה ממני, ובסוף אני לוקחת את ירדן ונעלמת. תשע שעות ביום הילדות שלי מבלות שם, במשך יותר משנה, רבאק הסייעת הזו רואה אותן יותר ממה שאני רואה אותן – והיא עדיין לא יודעת להבדיל בינהן???!

יש לא מעט דברים שמפחידים אותי בלהיות אמא

יש כל כך הרבה דברים שאני יכולה לא לעשות כמו שצריך ובדרך לפגוע בילדים שלי. יש כמובן את הדאגה הראשית שהיא לשמור עליהם בריאים ושלמים ובעיקר בחיים. שלא ירוצו לכביש, לא לשכוח אותם במכונית, שלא ייחתכו מהסכין, שלא יבלעו משחק, שלא ייחנקו מהעוגייה. ואחרי הדאגות הפיזיות יש את הדאגות המנטליות.

אני בקושי יודעת לנהל סיטואציות חברתיות בחיים הבוגרים שלי כמו שצריך, אז איך אני אמורה לנווט את הילדות שלי בדרך הנכונה כדי שיהפכו להיות נשים חזקות, בטוחות בעצמן, ובעיקר, מאושרות ושמחות בחלקן?

ובנוסף להכל – הן שתיים

שתיים שהן יחידה אחת. כלומר שנוסף על כל הטעויות שאני בטח עושה כי בכל זאת זו פעם ראשונה שאני אמא, יש עוד פן שלם של מורכבות שצריך לקחת בחשבון ולשים אליו לב. למרות שהסביבה ופעמים רבות גם המשפחה מתייחסים אליהן כיחידה אחת, הן שני אנשים שונים עם אופי שונה, צרכים שונים, העדפות שונות. זה עוד מכלול שלם של דברים שבמרוצת היומיום אני לא מצליחה לתת עליהם את הדעת, ואני אמא שלהן! אם אני לא אעבוד בלפתח את האישיות העצמאית של כל אחת מהן מי יעבוד בזה?

בכל אחה"צ שלנו יחד אני מתמודדת בסיטואציות שונות איתן, משחק משותף, קונפליקטים, בדיקת גבולות, וסתם השתוללויות על הספה, ופעמים רבות אני מוצאת את עצמי עוצרת רגע, מתבוננת עלינו מהצד ושואלת את עצמי האם אני פועלת נכון. אם זה בסדר שלמרות שבהתחלה לא הסכמתי לתת עוד עוגיה בסוף נשברתי, למה איבדתי סבלנות כל כך מהר, למה אני כל הזמן פונה אליהן ברבים (מה אתן רוצות לאכול? היה לכן כיף בגן שעשועים?) האם אני צריכה להתעקש שיסדרו את הפאזל ששיחקו בו או אולי להמנע מעוד ויכוח מתיש, האם להעניש את ירדן שהרביצה לארבל והאם להתערב כשארבל חוטפת לאחותה את הצעצוע. לרוב אני מוצאת את עצמי צוללת אל תוך הסיטואציה, בלי הרבה מחשבה מכוונת, פועלת בעקבות האינטאיציה והרגש. ולפעמים אחרי שאני משכיבה את שלושתם לישון וקורסת על הספה, אני מריצה בראש את השעות האחרונות ולא תמיד אני גאה בדרכים שבחרתי בהן כאשר הן ניסו אותי. שהענשתי, שכעסתי, שהתעלמתי. ואני מתוסכלת שלא הצלחתי לתת תשומת לב לכל אחת מהן בנפרד.

אז מה עושים? איך אני יכולה לדאוג לכך שאעשה כמה שפחות טעויות? שהבית יתנהל על מי מנוחות? והכי חשוב – שהילדים שלי יגדלו להיות אנשים טובים ומאושרים? ואיך אני יכולה לוודא שהעובדה שהבנות שלי חלקו שילייה לא תזיק למהלך חייהן ופיתוח האישיות העצמאית שלהן?

התחלתי בלקנות את הספר המפורסם "שנינו יחד וכל אחד לחוד". הוא שוכב לאחר כבוד לצד מיטתי ומעלה אבק. למי יש זמן לקרוא ספרים? בחיי שניסיתי, אבל גדול עליי. בסוף כל יום אני מנסה לקרוא כמה עמודים ונרדמת. מעריצה אמהות שמצליחות לגמוע ספרים, בחיי שאני מתגעגעת לזה. אולי כשהם יגדלו יהיה לי זמן לקרוא אבל אז זה כבר לא יהיה מאד רלוונטי.

אז החלטנו להרשם לקורס הדרכה להורים לתאומים

יש כאלה לא מעט מסתבר, צריך רק לחפש. אין לי שום מניות בעניין אבל אני פשוט חייבת להמליץ על זה בחום. נרשמתי לקורס מקוצר, שישה מפגשים, שעתיים פעם בשבוע בערב. זה דורש השקעה אין ספק – פעם בשבוע בייביסיטר וגם לגרד את עצמך אחרי ההשכבות וללכת לחפור עוד שעתיים זה לא פשוט אבל זה בהחלט היה אחד הדברים היותר טובים שעשינו לעצמנו, מכמה סיבות שלא כולן קשורות להורות…

דבר ראשון – זה מעולה לזוגיות

אמנם מפאת עבודתו אסף היה איתי רק שלוש פעמים מתוך השש אבל היה לי חשוב שנהיה שם יחד מהסיבה שהגישות שלנו לחינוך מאד שונות. פעמים רבות יש לנו מחלוקות על איך לנהל סיטואציות מסוימות. כשאנחנו יושבים שם ביחד ומקשיבים לדמות מקצועית (והיתה לנו מדריכה מהממת) זה נותן לנו כיוון משותף, וכשאנחנו חוזרים הביתה כצוות, ומשתמשים בטכניקות שלמדנו, ועושים זאת בחזית אחידה מול צוות החבלה שמולנו, הכוח שלנו הרבה יותר גדול. מה עוד שמחוץ למקום בו עשינו את הסדנה היה בר קטן אז גם ניצלנו את ההזדמנות לדרינק רומנטי בסוף כל ערב, שזה כשלעצמו היה שווה את הערב.

דבר שני – זו קבוצת תמיכה מעולה

יש לי חברות מדהימות, באמת, שכולן אימהות כמוני ואנחנו מתייעצות המון זו עם זו, אבל אין מה לעשות, יש סיטואציות שהורים לילדים שאינם תאומים, גם אם יש להם שני ילדים – פשוט לא חווים. אני לא אומרת שקשה לנו יותר אלא שזה פשוט שונה. והשיחה השבועית הזאת עם הורים שנמצאים באותה ביצה (שהיא לעתים ביצה טובענית) היא חוויה משחררת. לדעת שבשאר הבתים חווים את אותם הקשיים כבר הופך את הכל לפחות דרמטי ולפעמים אפילו קצת משעשע. כל ההורים בקבוצה (חצי היו זוגות וחצי אימהות יחידניות מעוררות הערצה) פתחו חלון הצצה לתוך הבית שלהם ושיתפו בכנות אמיצה את הרגעים הטובים לצד הרגעים הקשים וכך אפשרו לשאר ההורים לשמוע את העצות של המדריכה, ללמוד מהם וליישם בבית.

דבר שלישי – הדבר ששידרג את היחסים שלי עם הבנות

קיבלתי בסדנה כלים מדהימים. והם עובדים. כבר ציינתי בעבר שאני מהקוראות, אז נכון, ספר באורך מלא אני לא מצליחה לצלוח אבל מאמרים באינטרנט וכתבות על הורות אני קוראת בשקיקה בדקות חסד שאני לבד (וכן, לרוב זה בשירותים). אבל אין תחליף לישיבה מול דמות מקצועית, שאותה ניתן לשאול שאלות, להביא דוגמאות מהחיים ולהתייעץ כיצד להתמודד איתן. דיברנו על דברים שמטרידים כל הורה – כמו איך לגדל ילד מאושר, בעל ביטחון עצמי, שמכבד את הוריו, איך להציב גבולות ואיך לעמוד בהם וגם איפה צריך לשחרר. אבל דיברנו גם על דברים המיוחדים לנו, ההורים לתאומים. כמו איך ליישם את הנפרדות הזאת שכולנו שמענו עליה, הלכה למעשה, איך לחזק את האישיות הייחודית של כל תאום ואיך להמנע מ"תיוג" של כל אחד מהם בתכונות אופי מסוימות, בעיננו וגם בעיני הסביבה. עלתה גם שאלת ההפרדה במסגרות, מה עושים כשיש תאום דומיננטי יותר, ועוד. זה הרבה מידע אין ספק, ואני מניחה שלא הכל ילך איתי הלאה אבל כבר התחלתי ליישם חלק מהדברים שלמדתי ואני ממש מרגישה שיש שינוי בבית. אבל בעצם כתבתי את כל הפוסט הזה כדי לשתף אתכם במשהו אחד שלקחתי מהקבוצה הזאת, משהו קטן שבכלל קיבלתי מיאיר, אחד האבות בקבוצה, והמשהו הקטן הזה הפך להיות עמוד תווך בבית שלנו.

דיברנו בסדנה על טקס השינה. המדריכה המליצה ליצור בתוך טקס השינה "מיני טקס" אישי לכל אחת ובמקום לספר סיפור אחד לשתיהן כל אחת בוחרת סיפור, יושבת עליי כשאני מקריאה לה אותו (השניה יושבת לידנו ומקשיבה) ואז השניה מטפסת עליי עם הספר שבחרה. אני מיישמת את זה כבר חודש וזה נפלא, כך כל אחת מקבלת יחס אישי וזמן התכרבלות שווה עם אמא. ואז יאיר סיפר שבסוף כל יום הוא מסכם עם כל אחת מהבנות שלו את היום שעבר עליה. הוא סיפר שהן מתות על זה והמדריכה הוסיפה שמאד חשוב לדבר עם הילדים שלנו עם הדברים הטובים שיש בהם, הסיבות שבגללן אנחנו אוהבים אותם. אימצתי. ואני לא יכולה לתאר לכם מה זה עשה לקשר שלי עם הבנות.

אקדים ואומר שלילדים שלי יש אבא מדהים והקשר שלו עם הבנות פשוט מעורר הערצה. כשהוא בבית הוא כולו מסור להן, בלי טלפונים, עם שקים של סבלנות והקשבה, משקיע בהן כל רגע פנוי שיש לו. ויש לזה תוצאות – הן מכורות אליו, ובצדק. הדבר הזה נפלא עבורו ועבורן אבל אני מודה שלפעמים זה מעורר אצלי קינאה. לפעמים אני מרגישה שאין להן מקום בשבילי במשולש החזק הזה שנוצר בינהם. אבל אז שמעתי את הטיפ של יאיר ויישמתי.

אנחנו קוראות לזה מילה טובה

אחרי שאנחנו מסיימות את הסיפורים אני אומרת לבנות שמי שרוצה לשמוע מילה טובה נכנסת למיטה. הן כל כך מחכות לזה שהן קמות לבד ונכנסות למיטה – שזה כבר שינוי כי עד כה היינו צריכים להאבק איתן לעזוב את הסיפור ולעלות למיטה. ואז, אני ניגשת לכל אחת מהן בנפרד, עולה על המיטה מסתכלת לה עמוק בעיניים ואומרת לה משהו אחד טוב שהיא עשתה היום. משהו אחד שבגללו אני אוהבת אותה. כל יום משהו אחד.

אני מודה שיש ימים שקשה לי למצוא. ימים שהן הטריפו אותי אחר הצהרים, ימים שאם היה אפשר הייתי מכניסה אותן לישון בחמש. אבל אני מתאמצת, ומוצאת משהו. כל הכבוד על איך שויתרת היום לאחותך במשחק, כל הכבוד שדאגת היום לינאי והבאת לו את המוצץ שנפל, אני אוהבת שאת מחייכת וצוחקת אליי זה מאד משמח אותי. דברים קטנים. הן מביטות בי בציפייה, ומחייכות חיוך ענק ושבע רצון. הן מרגישות אהובות. הן הולכות לישון בידיעה שאמא שלהן אוהבת אותן ולא סתם כי הן מהממות או נסיכות או כל סופרלטיב אחר שאנחנו מרעיפים עליהן אחת לחמש דקות. הן יודעות מה הן עושות נכון ומחר הן ימשיכו לעשות אותו כי ככה הילדים שלנו עובדים הכי טוב. כשנותנים להם חיזוקים חיוביים.

הרגע הזה כל ערב הוא רק של שתינו, שלי ושל ארבל, שלי ושל ירדן. הרגע שבו היא שוכבת במיטה בחיוך ומבקשת לשמוע את המילה הטובה. ובכל ערב, גם אם באותו יום הן הביאו אותי לדמעות של תסכול (ויש כאלה ימים), אני יוצאת מהחדר שלהן מחויכת ומאוהבת.

אני מזמינה אתכם להגיע לכנס המיוחד להורים לתאומים ושלישיות, בו תוכלו לשמוע שלל הרצאות מיוחדות להורים לתאומים, מאת אנשי המקצוע הטובים בתחומם, משלב ההריון ועד שלב בית הספר. לפרטים והרשמה לחצו כאן

 

You might also like More from author

6 Comments

  1. יוליה says

    באמת נשמע כמו הדרך הכי חכמה ומקסימה לסיים את היום! אמנם הבנות שלי עוד ממש קטנות, אני מאוד מתחברת למה שכתבת. אשמח לדעת את שם הקורס שלקחתם, וגם באיזה גיל היית ממליצה לקחת קורס כזה? (שלנו עוד לא בנות שנה…)
    תודה!

    1. קרן איתן says

      הי יוליה!
      הייתי ממליצה על קורס כזה מגיל שנה וחצי בערך. אנחנו הלכנו לקורס של מדריכה בשם קרן דור שהיא בוגרת אדלר והיה מצוין.

  2. אורית says

    כתיבה מדהימה ומרגשת.נתת לי כיוון חשיבה קצת שונה ותיארת הכל כאילו את חיה לי בתוך הראש.מדהימה.

    1. קרן איתן says

      ריגשת! אני באמת חושבת שכולנו חווים את אותם הקשיים
      ולדעת שכולם באותן הדילמות זה מאד משחרר…

  3. עדי says

    מעורר השראה. תודה על המילים. והשמות של הבנות – יפים יפים! אפשר לשאול בנות כמה הן? שלי בנות שנתיים וחודשיים ובא לי לאמץ את זה אבל נראה לי שהן עדיין קטנות מדי

    1. קרן איתן says

      מה פתאום קטנות מדי? שלי בנות 2.10 והייתי צריכה להתחיל את זה מזמן
      זה גיל מצוין! כמובן שההבנה שלהן לאט לאט משתפרת
      אבל את המילים הטובות הן יבינו היטב (;
      ותודה על המחמאות!

Leave A Reply

Your email address will not be published.