געגועיי למדרכות

0 553

דמיינו לכם עולם ללא מדרכות.

יש אנשים בתים, חנויות, כבישים, אבל מדרכות – אין. כך שלטייל עם הילדים ברחוב או ללכת איתם ברגל ממקום למקום זו לא ממש אופציה. רק באוטו.

דמיינו לכם עולם בו החשמל והמצרכים בסופר יקרים, אבל כוח האדם זול להפליא.

עולם בו אתם חיים ברמה גבוהה בטירוף, בית מפנק, מטפלת לילדים, מנקה ומבשלת,  אבל אין הרבה מה לעשות מחוץ לבית.

עולם בו כ-ל החלב הוא חלב עמיד, כך שאלא אם אתם שותים רק קפה שחור או אספרסו, לשתות קפה טעים בלי טע לוואי של חלב עמיד זה חלום שיתגשם רק בביקור הבא בישראל.

ברוכים הבאים לבית החדש שלי – אקרה, בירת גאנה, אפריקה.

אחרי דום שתיקה (יותר נכון דום כתיבה) של שלושה שבועות, האבק מתחיל להתפזר, השיגרה מתחילה לשקוע, וההתאקלמות נראית באופק, ועכשיו אפשר לכתוב.

איך הגענו לפה? בקצרה – בעלי עובד משרד החוץ, לפני שנה נודע לנו שהתקבלנו לצאת לשליחות ומאז אנחנו חולמים על אפריקה. ביוני האחרון קיבלנו שיבוץ ליעד הכי טוב שיכולנו לבקש – גאנה. ארץ בטוחה, יציבה, דוברת אנגלית, אבל עדיין – אפריקה. בעלי הגיע לפה ככוח חלוץ לפי חודשיים ולפני שלושה שבועות הצטרפתי אני עם הילדים, הכלב, וההורים שלי שבאו לעזור לנחיתה הרכה.

אחרי שהתאוששנו מהטיסה (הנוראית!!) וסידרנו את הבית, כל הארגזים נפרקו, כל התמונות נתלו, ספטמבר כבר ממש מעבר לפינה ואיתו השיגרה המבורכת, ועכשיו אפשר לנסות להבין לאן הגענו.

יצאנו להרפתקאה

יצאנו להרפתקאה של חמש שנים (שנתיים פה ושלוש שנים ביעד נוסף שנבחר בהמשך) בזרועות פתוחות, מוכנים לקבל כל מה שהגורל יזמן לנו. בגישה הזו הגענו לפה ובאמת שמקסים פה. הקשיים הם קשיים אובייקטיביים שהיו מופיעים גם אם היינו נוחתים בברלין. נכון אוגוסט עכשיו והילדים בלי מסגרות? אז זה מה שהולך פה כבר חודש רק שאנחנו לא מספיק מכירים פה ג'ימבורי או בכלל מוקדי תעסוקה לילדים, הקניונים פה לא מאד אטרקטיביים, והבילוי היומי שלנו הוא ללכת לסופר עם הילדים – שביננו – זה תענוג מאד מפוקפק. הילדים עוד לא רגילים לנני (המקסימה) ועוד לא מוכנים להתקרב אליה, ועוד לא ממש רכשנו חברים. הקהילה הישראלית פה חזקה חמה ומחבקת, הזמינו אותנו כמה פעמים עם הילדים ותמיד היה מאד נעים ומזמין, אבל יקח זמן עד שזה יהיה חלק טבעי מהשיגרה שלנו. ומעל הכל מרחפת עננה כבדה כי לפנינו התאקלמות קשוחה של הילדים בגן חדש, דובר אנגלית (הם לא יודעים מילה באנגלית) שאני יודעת שתהיה לא פשוטה.

חודש מהיום הכל יהיה נפלא.

אז כדי להתעודד אני מסתכלת קדימה, חודש קדימה לא יותר. חודש מהיום הכל יהיה נפלא. הילדים כבר יסתגלו לגן, יתרגלו לנני, אני אתחיל לעבוד בשגרירות, נכיר יותר חברים שנוכל לבלות איתם אחר הצהרים, ונכנס לשיגרה המבורכת. אבל בינתיים הכל חדש, לא מוכר, לפעמים קצת מפחיד, הגוף עוד לא התרגל לשינוי מזג האויר וכל הזמן כואב לי הראש, והתחילה לי נשירה מטורפת, ויצאו לי חצ'קונים מהלחץ של השבועות האחרונים ואני מתגעגעת לקפה טעים, וואו כמה שאני רוצה קפה טעים, כזה מהארקפה ברעננה. אמא שלי שהיא העוגן שלי חוזרת הביתה השבוע, ואני נזרקת למים העמוקים ואצטרך להתחיל לשחות לבד. חשבתי על זה שהיא חוזרת לשיגרה המוכרת שלה ואני נשארת פה, כל החדש הזה הוא הקבוע שלי מעכשיו לשנתיים הקרובות. וזה מרגש ומעניין ומרתק אבל כן, גם מתיש.

ובאמת שהכל שונה וחדש. השבוע חלמתי שסגרנו את הסופרמרקט הגדול ברעננה, ואני הולכת לסופר חרדי שנפתח במקומו, וכל המוצרים שם באריזות חדשות שאני לא מכירה ואני צריכה לנחש מה זה קוטג ומה זה גבינה לבנה ואני לא מוצאת את המוצרים שאני רגילה לקנות. התעוררתי והבנתי שהסופר ברעננה כנראה עדיין פתוח, והחלום הזה הוא פשוט החיים שלי עכשיו. בחודש האחרון עשינו התמחות בסופרים, מנסים להתרגל לטעמים החדשים והמוצרים החדשים שיחליפו את סל הקניות אליו אנחנו רגילים מהבית. בסופר אחד מצאנו בשר טוב, בשני מוצרי חלב ובשלישי ירקות טובים וטריים. בפעמים הראשונות שהלכנו לקניון, ראיתי בחניה מלא אנשים יושבים בתוך הרכבים ולא הבנתי למה הם נשארים במכוניות אם הם באו לקניון? מה זה ההרגל הזה להשאר במכונית שאלתי את עצמי? אחרי שבועיים הבנתי שזה פשוט הנהגים.. לכולם פה יש נהג שלוקח אותם ממקום למקום ומחכה ברכב עד שהבוסים יסיימו את הסידורים. כל רמזור בכביש הוא שוק שוקק, ברגע שאתה עוצר את הרכב באדום מגיעים אליך רוכלים עם כל מה שאפשר לדמיין, ישר לאוטו – שתיה קרה, חטיפים, מגבים לרכב, מגבות מטבח, מתאם לחשמל, לחם ונייר טואלט. למרות שזו ארץ טרופית וחמה (חמה, אבל עדיין פחות מיולי אוגוסט בארץ) אין פה דודי חשמל, ולפני שמתקלחים חייבים לזכור להדליק דוד לחצי שעה לפחות כדי שיהיו מים חמים. מכיון שזיכרון זה לא הצד החזק שלי, אני כבר חודש עושה מקלחות קרות. אה, וזה כשאין הפסקות מים, כי גם זה קורה לא מעט. This is Africa

אני יודעת שיהיה לנו מדהים

אני יודעת שלהכל נתרגל. לאוכל, לפעיליות עם הילדים, לנני, לגן. אפילו לקפה. ואני יודעת שיהיה לנו מדהים. מבלים פה הרבה יותר עם הילדים מאשר בארץ כי הגן הוא פחות שעות (עד גיל שנתיים הגן רק עד 12) וכולנו יחד בבית גם בשבת וגם בראשון. יומיים שלמים יחד – שזה משהו שנרתעתי ממנו בארץ ועכשיו נלמד להנות ממנו. כשיש יומיים חופש בשבוע גם נוסעים יותר לטייל כי יום אחד נחים בבית מהשבוע שנגמר, והילדים שוברים את הבית וביום שאחרי יש כוח וחשק לצאת לטייל. ונעשה פה חברים טובים אני יודעת, כי הקהילה פה נפלאה. ויש לנו בית מושלם, ובריכה! וג'יפ! משלנו! דברים שלא יכולנו להרשות לעצמנו בארץ. וגם, בואו נהיה אמיתיים, יש לחוויה הזו תאריך סיום. זה לחמש שנים בלבד וחוזרים לארץ. והמסגרת הברורה הזו מאד מקלה על קבלת הרעיון שאנחנו פה.

אז זהו זה. אנחנו פה. המסע מתחיל.

החויה האפריקאית שלנו.

תאחלו לנו בהצלחה.

You might also like More from author

Leave A Reply

Your email address will not be published.